מכתב שלא יכולתי שלא לכתוב. במיוחד אחרי סוף השבוע האחרון. סיביל גולדפיינר

לקוחות וחברות יקרות,

 בשנתיים האחרונות אני נוסעת פעם בשבוע מתל אביב לשטחים, לבקעת הירדן, לנוכחות מגינה במסגרת הארגון "מסתכלים לכיבוש בעיניים". המטרה שלנו אינה רק תיעוד הפשיעה היומיומית, פשיעה אלימה ואכזרית שמבוצעת ע״י המתנחלים כנגד הפלסטינים תושבי המקום, אלא גם לחצוץ ביניהם ולהגן, ממש כך, על חייהם, גופם ורכושם של נשים, ילדים וגברים חפים מכל פשע. מדובר בנסיעה של שעה קלה, לפעמים אני מרגישה שאני נוסעת לעולם אחר. יקום שמתקיים במקביל.

בתל אביב - אני חיה בתוך עולם של עיצוב, אסתטיקה ויופי. אני בטוחה, מוגנת ועדיין מרגישה שהחוק ונציגיו שומרים עלי. כשאני מגיעה לשטחים אני פוגשת טירוף. רואה במו עיניי, ללא תיווך, את התגלמות הרוע האנושי. רוע מוחלט, יומיומי, המשתלח ללא כל רסן. אני פוגשת תושבים פלסטינים שחייהם נחרבים, שנאבקים לשרוד על אדמתם ומולם אני פוגשת מתנחלים, שחיים בחופש - לגנוב, לבזוז, להפחיד, לשרוף, לפצוע ולהרוג ללא כל הפרעה, אכיפה וענישה.

דמיינו: נסיעה של כשעה, למקום בו מסתובבים חופשי מאות רבות של פושעים: נערים בני  14-18  ומבוגרים. הצעירים מצוידים באלות וסכינים, הבוגרים, מצוידים בנשק צהלי. נוסעים בעשרות טרקטורונים, מטרידים באלימות קשה ויומיומית את התושבים הפלסטינים המבקשים לחיות את חייהם בבתיהם ובכפריהם. הפושעים אינם נעצרים, אינם אפילו נחקרים - לא על הצתות בתים, לא על גרימת חבלות, לא על ירי או הרג של אזרחים. להיפך הפושעים מקבלים חיבוק, תמיכה, הערכה וכסף רב מהמדינה. 

 קצרה היריעה מכדי להכיל את מה שראו עייני: התעללות יומיומית, הצקות, השפלות, אלימות אכזרית וכשכל אלו מלווים במבטים הזחוחים של הנערים מההתנחלויות שיודעים שלא יאונה להם כל רע, גם אם ימיטו הרס, חורבן ומוות סביבם, הלב נשבר והקרביים מתהפכים.זהו טיהור אתני, מכוון ומתוזמן. כשאני בשטח, מתחברות לי הנקודות: השלטון מגבה ותומך – מחלק נשק חם, טרקטורונים, תקציבים ומכשיר את המאחזים והחוות. הנערים, פליטי מערכת החינוך, הם השליחים של הממשלה. הם המוציאים לפועל את המדיניות המבקשת לסלק ולהרחיק קהילות פלסטיניות שלמות מהמרחב בו הן חיות. מיותר לציין שהמשטרה, מערכת המשפט והצבא גם הם עובדים אצלם.
אני כותבת אליכן כי אין לי ברירה אחרת, כי לא יכולתי שלא. כי זה הקונטקסט בו אנו חיות ופועלות. שני העולמות האלה שאני נעה ביניהם אינם נפרדים, כי כשאנחנו לא מתנגדות, אנחנו תומכות!

הקמפיין שאנחנו מציגות כאן אינו דיסטופי מכיוון שהדיסטופיה כבר כאן.
שעה מאיתנו מתרחשת זוועה ואנחנו חייבות להשתמש בכל הכלים שבידינו כדי להתנגד לה.

הרבה שנים ידעתי מרחוק, בשנים האחרונות התחלתי להסתכל לכיבוש בעיניים. אני מזמינה אתכן לבוא להצטרף אלינו לפעולות של נוכחות מגינה בשטח או לתמוך בכל דרך אחרת בפעילות התנדבותית בכתובות: מסתכלים לכיבוש בעיניים 

בתקווה לימים טובים יותר
ובקריאה למאבק

שלכן,
סיביל גולדפיינר